אגם, יעקב אגם, אמן ענק, נדיר, כל סופרלטיב מוזמן להתייצב, מטיף ללמוד לראות. בדיוק כמו שזה נקרא, בדיוק כמו שזה נשמע. ומה שנכון למראה יצירת אמנות, בוודאי של יוצר צבעוני ורב חושי כמו אגם, נכון (תתכוננו להפתעה לא קטנה), גם להבנת השפה, להבנת הנראה.
אני פוגש אותו בתל אביב, ועידת החדשנות, והמפגש הזה לא עוזב אותי. יונה ברטל הנפלאה, יו״ר אגודת הידידים של מרכז פרס לשלום וחדשנות, מחברת אותנו בפרץ טבעי, ומכאן זה זרם.
הוא נוטל את ידי, בוחן את כף היד מקרוב, ופוסק כמה מלים מחמיאות שמדברות על כישורים יצירתיים (סליחה). לא ארחיב.
אגם משתף אותי בתיאוריה החדשה שלו, שפורצת מגבולות האמנות הקינטית שהוא מזוהה איתה יותר מכל אמן אחר, למרחב חדש, מרחב השפה ו״הקריאה״. המרכאות לא מקריות. איך קוראים? רואים, בעין. רואים ומבינים. כלומר, הקשר דיבור-שמיעה כבר לא מתחייב. כל מראה עיניים מעביר מסר, מדויק. וזו בינתיים הפרשנות שלי למה ששמעתי. ורותקתי. וניסיתי ״לראות״.
מאיפה זה צמח? אגם, כידוע, גדל בבית יהודי במובן העמוק של המילה. בית מאמין. חיזוק ראשון, הוא משתף: ״וירא אלוהים כי טוב״ ויורה עוד שורה של מובאות שמוכיחות איך זה ״נראה״ מלמעלה. פשוט נראה ונקרא. וכך מובן. בלי מלים. בלי טקסטים מודפסים או נשמעים. וזה דורש העמקה אבל גם הבנה פשוטה, מופשטת, שכל בן אנוש יכול ללמוד ולקיים בפרקטיקה.
החלום של אגם הוא לארוז הכל לתיאוריה מנומקת, למידה. גם על זה דיברנו ועל אפשרות לעבוד על זה יחד. הבנתי שמצידו התיאוריה כבר כתובה. אני מתכוון לנצל את ההזמנה האישית של אגם לבקר בהנחייתו במוזיאון על שמו ומשם יש לי כוונה להעמיק באפשרויות המשותפות. ללמוד לראות.
